מתני' המחליק בצלים. מל' ואנכי איש חלק על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. א''נ המחליק כמו המחלק שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרם בשוק וחלק א' מניח יבשים לגורן לקיום:

וכן באפונים. אפונים השופין והן הקטנים החלקים שהן מיני זרעים וחייבין בפאה אבל אפונים הגמלונים. והן הגסים מין ירק הן כדתנן בפ''ג דכלאים:

וכן בכרם. דינן כמו המחליק בבצלים:

המדל. מל' דלדול כשהבצלים זרועין רצופין הרבה נוטל אחד או שנים מהן כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים וזהו נקרא מדל וכדתנן פ''ד דשביעית איזהו מדל א' או שנים:

והמחליק מאחת יד. כלומר כולו מענין אחד או כולו לגורן או כולו לשוק. והרמב''ם פירש מאחת יד ממקום אחד שקצר או בצר הכרם מצד אחד ומכר לשוק ולא מעט מעט מכאן ומכאן יתן הפאה מן הנשאר על הכל:

נותן מן המשואר על מה ששייר. מן הנשאר לבד הוא שנותן פאה אבל אותן שעקר ליתן ריוח להנשארים אינן חייבין בפאה לפי שתקנת הנשארים היא ולא חשיבא קצירה:

על דעתיה דשמואל. ומפרש דאיכא בינייהו בהני טעמי דלשמואל מפריש מכל קלח וקלח כלומר מכל מה שמתבשל בתחלה ואפי' באותה ערוגה הבשל בשל קודם וקוצרו מפריש ממנו פאה ולר' יוחנן מכל ערוגה וערוג' הוא דמפריש והשתא איפשטא נמי הבעיא דלעיל דהא חזינן דלר' יוחנן היינו טעמא דמודו חכמים בשבת וחרדל מפני שדרכן לזרען ערוגות ערוגות ומשמע דאף שזרען עכשיו שדה אחת מהן כולה שבת או כולה חרדל וקצר את היבש ומתבשל בתחלה במקומות מקומות צריך להפריש מכאו''א משום שהרואה יאמר ערוגות ערוגות נזרעו וה''ה נמי ברישא במנמר שדהו לאפליגי רבנן אלא ביבש מכאן ומכאן והלח הוא באמצע דבזה כיון דקצר היבש שמכאן ושמכאן לא נשאר אלא הלח במקום אחד לא חיישינן שיאמרו ערוגות ערוגות זרע את שדהו דהכל יודעין שהתחיל זה לקצור מן הצדדין כדרך הקצירה מה שיבש מכרן ומכאן והניח את הלח באמצע עד שיתייבש ויגמור את קצירו אבל כשהיבש הוא באמצע כשקוצרו בתחלה ומניח מקומות הלח שמכאן ומכאן הרואין ששדהו חלוקה היא לשתי מקומות יאמרו שבודאי ערוגות ערוגות זרע זה את שדהו ולפיכך מודים חכמים גם ברישא דבכה''ג נותן מן היבש בפ''ע ולהלח שיקצור אח''כ בפני עצמו:

על דעתיה דר' ירמיה. כלומר דודאי לר' ירמיה ניחא דלא תקשי ירק חייב בפאה בתמיה והא הבצלים הלחין כירק הן דאין מכניסן לקיום ופטור מפאה דר' ירמיה אמר לך מינו מכניסו לקיום הואיל וממין זה מקיים יבישין לגורן ומכניסן לקיום מתחייב ג''כ חלק הלחין בפאה דהמין מיהת מכניסו לקיום:

אלא מה עבד לה ר' יוסי. דלדידיה דמפרש הברייתא בענין אחר שלוקח חלק אחד והן הבצלים הדקין ולחים וחלק אחד מהן לשותלן קשיא ואמאי מתחייב כלל בפאה הא אין מכניסו לקיום:

גמור הוא. אמר לך ר' יוסי דאפ''ה מתחייב דהרי גמור הוא חלק הלח ואינו מחוסר אלא ליבש ויכול הוא להכניסו לקיום ואף החלק השני ששיתלו מ''מ הרי מצינו דמין בצל מכניסין אותו לקיום והואיל ובמינו מתקיים הוא מתחייב בפאה:

הדין קיצחה. הזרע בצל הזה כשאתה זורעו בתחלה הוא מגדל בצל דק דק וכשאתה שותל ונוטע להבצל הדק נעשה גדול ומתעבה בראשו ובו נעשה הזרע ג''כ והיינו המירוג דברייתא שמחלק הבצלים הדקים מקצתן לאכילה ומקצתן לשתלן ולעשות זרע וקמ''ל דחייב בתחילתו כשעוקרן בפעם ראשון ומתחייב בסופו כששתלן לזרע וצריך ליתן פאה מכאו''א:

די לא כן מה אנן אמרין. כלומר דפריך ומאי קמ''ל בזה פשיטא שחייבין הן בפאה גם כששתלן פעם אחרת וכי אי לא דאשמעינן לזה הו''א הואיל והוא לזריעה יהיה פטור מן הפאה בתמיה וכי חטין לא לזריעה הן והרי ג''כ מחטין שקוצר ומפריש פאה עליהן לוקחין מהן לזריעה ומתחייב בפאה אח''כ. ומשני דלא דמי דחטין רובן לאכילה הן והמועט הוא מה שלוקחין מהן לזריעה אבל זה רובו של מין הבצל שותלין אותי שיתעבה ויעשה זרע וה''א דבפאה אחת שנתן בתחלה פוטר את הכל קמ''ל דמתחייב ג''כ בסופו:

גמ' תני. בתוספתא פ''ק והתם גריס המארג:

המירוג. מלשון הנה שמתיך למורג חרוץ והוא כלי מלא נקבים ודשין בו התבואה ומחתך את הקליפה מן הבר וכאן הוא ג''כ מענין מחתך ומחלק לשני דברים כדמפרש לקמן:

חייב בתחלתו וחייב בסופו. כלומר מכל חלק וחלק שבתחלה ושבסוף חייב ליתן פאה מכל אחד ואחד בפני עצמו:

והאיידינו מירוג. ואיזהו מירוג שאמרו ובאיזה ענין הוא מחלק:

א''ר ירמיה כהדא דתנינן. כלומר זהו הענין בעצמו ששנינו במתני' תני נמי בברייתא המחליק בצלים לחים לשוק וכו' וזהו המירוג דקתני שמחלק הלחים בפ''ע למכרן ומקיים היבישין בפ''ע:

א''ר יוסי הדין קיצחה וכו'. קצח וכמון בפסוק הם מיני זרעים דקים וכאן מכנה הוא לזרע בצל בקצח ור' יוסי פליג על ר' ירמיה בפירושא דהמירוג בברייתא ומפרש לה דכולה מיירי בבצלים לחים והמירוג והוא החילוק בענין אחר מתפרש:

והתני. בתוספתא שם לעיל מינה:

תני וכו'. ברייתא היא בספרי פ' כי תצא וכן תני לה בתוספתא פ''ק והבאתי לעיל פ''ק בהלכה ד' היה מקטף ומכניס לתוך ביתו אפי' כל שדהו פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות:

המלקט שבלין לעיסתו. המלקט מעט מעט וזהו דרך קיטוף שקוטף שבלים שבלים לעיסתו וכלומר אפי' לעשות מהן עיסה ולא נאכלן מלילות מלילות:

אפי' כל שהוא. כלומר אפי' מה שהוא מלקט מהן ואף אם הן מצטרפין להרבה אלא שבתחלה היה דרך קיטוף להשבלים מעט מעט פטור מן הפאה דאין דרך קצירה בכך כ''א לקצור הרבה שבלים ביחד ולעשות מהן עמרים:

אפי' במגל. אפי' לא קטפן ביד אלא שקצרן במגל אבל בדרך הקיטוף שהוא שבלים שבלים.

והוא ששייר. בשדהו ולא לקט את כל השדה בדרך הזה כ''א שייר שבלים לקצרן בדרך קצירה ולהפריש מהן פאה לפי השיעור ששייר דאז פטור מן הפאה מאותן שלקטן שבלים שבלים:

היו לו ד' וה' גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו. כלומר מעט מעט ולא כדרך הבוצרים לגת:

פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי. ובתוספתא גריס פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות. אלמא דאפי' בצרן כולם ולא שייר כלום פטור מן הפאה והכי משמע נמי מהסיפא דקתני התם ואם שייר נותן מן המשוייר על מה ששייר וא''כ רישא אפי' בדלא שייר איירי וקשיא לר' יוסי דקאמר והוא ששייר:

כאן בגמורות. הא דאמר ר' יוחנן המלקט שבלים לעיסתו פטור וקאמר עלה ר' יוסי והוא ששייר בגמורות ועומדות לקצור אלא שהוא לקטן דרך קיטוף וברייתא בשאינן גמורות ופטור אפי' קטף את הכל:

א''ר יוסי. דלא היא אלא דאפי' תימא כאן וכאן בגמורות או בשאינן גמורות ולא קשיא:

תמן. בברייתא כשבקש לאוכלן ענבים ולא לעשות מהן יין ואין זה גמר מלאכתן ולפיכך פטור הוא אפי' בצר כך את כולן:

ברם הכא. הא דר' יוחנן כשבקש לעשות יין עושה. כלומר ר' יוחנן קמ''ל דכשביקש לעשות יין מהן עושה דקאמר בשבלים לעיסתו וה''ה בגפנים ליין דחד דינא אית להו וכדמסיים לקמיה ובהא קאמרי והוא ששייר:

הדא ילפא מן ההוא וכו'. כלומר וחד דינא אית להו וכל א' נלמד מחבירו דהדא דר' יוחנן ילפא מן ההיא דברייתא דכמו דהתם דמיירי בשאוכלן ענבים והלכך פטור הוא ואפי' לא שייר וה''ה הכא שאם בקש לאוכלן מלילות ולא לעשות מהן עיסה פטור הוא ואפי' לא שייר והואיל דר' יוחנן לעיסתו קאמר ולפיכך אמרינן בה והוא ששייר:

וההיא ברייתא דגפנים ילפא נמי מן הדא שאם בקש לעשות מהן יין לשתות בעינן ג''כ והוא ששייר כמו בשבלים לעיסתו.

גמ' קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו. ונטל אחד את הקציר ואחד נטל את הקמה:

אינו מפריש משלו. זה שנטל את הקציר אינו צריך להפריש פאה מחלק שלו לא בתחלה כשנטל חלקו ולא בסוף בשכילה חבירו חלק הקמה שלו מפני שבשעה שחלקו הניח זה חובת הפאה של השדה בקמה ואף כשקצר זה אח''כ חלק הקמה חיוב הפאה עליו ולא על זה שנטל בתחלה את חלק הקציר:

חזרו וחלקו ונשתתפו. כלומר שחזרו וחלקו ביניהם לחלק הקציר בשותפות וחזרו ונשתתפו גם על חצי הקמה:

וקצרו. חצי השדה בשותפות וחלקו וקצרו אותה הקמה של חצי השדה בשותפות וחלקו ביניהם.

אינו מפריש אלא שבסוף על חבירו שבסוף. כצ''ל ובספרי הדפוס חסר תי' אלא כלומר אינו צריך להפריש אלא מחצי השדה הנשאר בקמה וכשחזרו ונשתתפו בה מפריש פאה אחת מחלק אחד על חלק חבירו מאותה חצי השדה שנקצרה בסוף בלבד:

אבל לא משלו שבתחלה על חבירו שבתחלה. אבל לא מחלק חצי השדה שנקצרה בתחלה ואע''פ שיש עכשיו גם לחבירו חלק בה שהרי חזרו ונשתתפו בכל ע''מ מכיון שכבר נפטר אותו חלק הקציר שבתחלה שהניח חובת הפאה בקמה שוב א''צ להפריש על החלק הזה ואין חיוב פאה אלא על חלק הקמה שנקצרה בסוף:

ושמואל אמר צומחתה. והיינו הך ולא פליגי אלא בלישנא בעלמא שכשמניחין אותן בקרקע הן מתי דלין וצומחין הזרע:

גמ' פורגרה. מל' תמורה ולא ימיר אותו תרגום ירושלמי ולא יפרג יתיה. כלומר שמניחין אותן בקרקע והן מביאין תמורתן.

מתני' האחין שחלקו נותנין שתי פאות. אע''ג דהתבואה גדלה בתחלה ונעשית קמה כשהיו בשותפות מ''מ הואיל ועכשיו חלוקין הן אחר שעת קצירה אזלינן וכאו''א נותן פאה לחלקו:

חזרו ונשתתפו. קודם הקצירה נותנין פאה אחת:

לקח זה צפונו וזה דרומו. אע''ג דאילן אחד הוא כיון שמתחל' לקח כל א' במקום מסוים לעצמו ולא היו שותפין מעולם צריך כל א' ליתן פאה לעצמו:

מלבנות הבצלים שבין הירק וכו'. קסבר ר' יוסי דירק בין הבצלים מפסיק הוא כזרע אחר לפי שאין דרך בנ''א להיות מכניס בצלים בין הירק כדקאמר טעמא בריש פרקין ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' האמהות של בצלים. הן הבצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע וטעמ' דת''ק דמחייב דמ''מ מכניסן לקיום הוא ואע''פ שאינן אלא המועט מהבצלים כדמפרש בגמ' ואין הלכה כר' יוסי:

לא א''ר יוסי. לפוטרן אלא משום הפקר דהואיל ועושין כן במיעוט מהבצלים אינו מקפיד עליהן ומפקירן והפקר הוא פטור מן הפאה כדתנן בפ''ק:

והבקר חייב בפאה. בתמיה ולטעמיה דר' יעקב אליבא דר' יוסי פריך דא''ה מ''ט דת''ק דמחייב וכי הפקר חייב בפאה.

אמר להן הכא במאי עסקינן בזכה בהן אחת אחת אחר ששתלן וגלי דעתיה דלא הפקירן:

והתני. בברייתא אע''פ וכו' דברי חכמים הן שהשיבו לר' יוסי דאע''פ שאינן מתקיימות לו במרובה כלומר שהרוב מהבצלים לאכיל' הן ומכניסן לקיום והמועט מהן שותלן לזריעה כדאמרינן בהלכה דלעיל ואף שאלו אין מתקיימות לו ברוב מן הבצלים מ''מ מתקיימות לו במועט ומכניסן לקיום קרינן להו:

הוי לית טעמא דלא משום מכניסו לקיום. אלמא דאין הטעם לת''ק אלא משום דמכניסו לקיום ואף שהן החלק המועט ולר' יוסי כיון דרובא דבצלים לאכילה הוא שמכניסן לקיום לא חייש לחלק המועט לחייבן גם אותן בפאה ואין הטעם משום הפקר:

בספרי הדפוס כתוב כאן קצר חצי שדה כו' וטעות הוא ולהלכה דלקמן הוא דשייכא:

גמ' קצרו חצי שדה בשותפות וחלקו. ונטל אחד את הקציר ואחד נטל את הקמה:

אינו מפריש משלו. זה שנטל את הקציר אינו צריך להפריש פאה מחלק שלו לא בתחלה כשנטל חלקו ולא בסוף בשכילה חבירו חלק הקמה שלו מפני שבשעה שחלקו הניח זה חובת הפאה של השדה בקמה ואף כשקצר זה אח''כ חלק הקמה חיוב הפאה עליו ולא על זה שנטל בתחלה את חלק הקציר:

חזרו וחלקו ונשתתפו. כלומר שחזרו וחלקו ביניהם לחלק הקציר בשותפות וחזרו ונשתתפו גם על חצי הקמה:

וקצרו. חצי השדה בשותפות וחלקו וקצרו אותה הקמה של חצי השדה בשותפות וחלקו ביניהם.

אינו מפריש אלא שבסוף על חבירו שבסוף. כצ''ל ובספרי הדפוס חסר תי' אלא כלומר אינו צריך להפריש אלא מחצי השדה הנשאר בקמה וכשחזרו ונשתתפו בה מפריש פאה אחת מחלק אחד על חלק חבירו מאותה חצי השדה שנקצרה בסוף בלבד:

אבל לא משלו שבתחלה על חבירו שבתחלה. אבל לא מחלק חצי השדה שנקצרה בתחלה ואע''פ שיש עכשיו גם לחבירו חלק בה שהרי חזרו ונשתתפו בכל ע''מ מכיון שכבר נפטר אותו חלק הקציר שבתחלה שהניח חובת הפאה בקמה שוב א''צ להפריש על החלק הזה ואין חיוב פאה אלא על חלק הקמה שנקצרה בסוף:

ושמואל אמר צומחתה. והיינו הך ולא פליגי אלא בלישנא בעלמא שכשמניחין אותן בקרקע הן מתי דלין וצומחין הזרע:

גמ' פורגרה. מל' תמורה ולא ימיר אותו תרגום ירושלמי ולא יפרג יתיה. כלומר שמניחין אותן בקרקע והן מביאין תמורתן.

מתני' האחין שחלקו נותנין שתי פאות. אע''ג דהתבואה גדלה בתחלה ונעשית קמה כשהיו בשותפות מ''מ הואיל ועכשיו חלוקין הן אחר שעת קצירה אזלינן וכאו''א נותן פאה לחלקו:

חזרו ונשתתפו. קודם הקצירה נותנין פאה אחת:

לקח זה צפונו וזה דרומו. אע''ג דאילן אחד הוא כיון שמתחל' לקח כל א' במקום מסוים לעצמו ולא היו שותפין מעולם צריך כל א' ליתן פאה לעצמו:

מלבנות הבצלים שבין הירק וכו'. קסבר ר' יוסי דירק בין הבצלים מפסיק הוא כזרע אחר לפי שאין דרך בנ''א להיות מכניס בצלים בין הירק כדקאמר טעמא בריש פרקין ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' האמהות של בצלים. הן הבצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע וטעמ' דת''ק דמחייב דמ''מ מכניסן לקיום הוא ואע''פ שאינן אלא המועט מהבצלים כדמפרש בגמ' ואין הלכה כר' יוסי:

לא סוף דבר לביתו וכו'. לאו דוקא בשהוא מדל לצורך להכניס לבית אלא אם למכרן בשוק צריך שיפריש פאה מן המשואר על הכל ואף על מה שהידל דאין דין המדל לפוטרו מן הפאה אלא בשהידל מקומות מקומות מעט מכאן ומעט (מכאן) דאז נראה שאינו עושה כך אלא לתקנת המשואר שלא יהא מעובה ורצוף ויגדל בריוח אבל אם אינו מדל אלא מצד אחד והשאר מניחו מעובה אין זה לתקנת הנשאר אלא כהתחלת הקצירה הויא ולפיכך לעולם הוא ניתן מן המשואר על הכל.

אבל אם עיבה על מנת שלא להדל. אם מה שהידל רק מצד אחד וצד השני עיבה. כלומר שהניחו מעובה על מנת שלא להדל ממנו.

הדא דתימא. הא דמחלקינן במדל בין לשוק ובין לבית דוקא בשעיבה על מנת להדל. כלומר אם התחיל להדל ולעקור מצד אחד והשאר שעדיין לא הידל לא היה דעתו להניח כך מעובה ומרוצף אלא מה שעיבה והניח עכשיו כן דעתו הוא על מנת להדל אח''כ גם מאותו הצד שהניח מעובה אז הוא פטור מה שהוא מדל לשוק:

תני. בתוספתא שם עלה אר''י בד''א במדל לשוק ע''מ למכרם בשוק אבל במדל ע''מ להכניסן לבית דהשתא מה שהוא מדל ג''כ להכניסו לקיום הוא צריך להפריש מן המשואר על הכל:

המידל וכו'. דקתני במתני' דמה שהוא מדל פטור מן הפאה ואינו נותן מן המשואר אלא על מה ששייר: